החלטה בתיק עמ"ת 1060-11-11

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בחדרה (להלן: " בית משפט השלום"), אשר ניתנה ביום 31.10.11 על ידי השופט חננאל שרעבי בתיק מ"ת 10460-07-11.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ארבעה אישומים בגין עבירות של קבלת רכב גנוב (בשני מקרים), עבירה לפי סעיף 413י לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק"); סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק; קשר לפשע (בשני מקרים), עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק  וכן עבירה של גניבת רכב (בשני מקרים), עבירה לפי סעיף 413ב לחוק.

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בכתב האישום שהכיל ארבעה אישומים. בקליפת אגוז יאמר, כי המשיב חבר יחד עם אחר בשם מוניב (להלן: " מוניב") וקשרו קשר לגניבת רכבים מישראל והעברתם לשטחי הרשות הפלסטינית (להלן: " הרשות").  עוד נטען כי המשיב ומוניב פעלו תוך תכנון מוקדם, בתחכום, בשיטתיות והתארגנות עבריינית שכללה, בין היתר, את המשיב אשר הזמין באמצעות מוניב כלי רכב מסוימים, אותם היה על האחר לגנוב, עמד עימו בקשר טלפוני בזמן ביצוע העבירות ואף הנחה אותו כיצד לבצע את גניבות כלי הרכב. בנוסף נטען כי בהמשך לגניבת כלי הרכב, תיאמו המשיב ומוניב דרכי מילוט מזירות ביצוע העבירה, כאשר המשיב מלווה את מוניב הנוהג ברכב הגנוב, בודק עבורו את הדרך ומתריע בפניו על נוכחותם של שוטרים. בהמשך לאמור, פנה המשיב לאדם אחר בשם מוסא (להלן: " מוסא") המתגורר בשטחי הרשות והעביר אליו יחד עם מוניב את כלי הרכב הגנובים בתמורה לתשלום כספי.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בדיון שהתקיים בבקשה, הסכים ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה, אך מיקד טענותיו כנגד עילת המעצר  וביקש לשחרר את המשיב לחולפת מעצר.

בימ"ש השלום קבע ביום 17.7.11 כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות והחליט להפנות את המשיב לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר מעצר בעניינו, תוך שהוא קובע המשך דיון בבקשה ליום 7.9.11.

התסקיר הראשון בעניינו של המשיב הוגש ביום 5.9.11. שירות המבחן העריך כי קיים סיכון משמעותי להישנות התנהגות בעייתית מצידו של המשיב והתרשם כי המפקחים שהוצעו אינם מתאימים ולא יוכלו לפקח על המשיב באופן יעיל, לפיכך  נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופת המעצר המוצעת.

ביום 13.9.11 הורה בימ"ש השלום על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו תוך קביעה כי "... על אף שמדובר בעבירות רכוש, ומשלא הוצעה לי ו/או לשרות המבחן כל חלופה אחרת, סבורני כי אין דרך לאיין את מסוכנותו של המשיב כלפי הציבור אלא רק על דרך המעצר".

ביום הגיש ב"כ המשיב בקשה לעיון חוזר, בהחלטת בימ"ש מיום 13.9.11, במסגרתה הציע חלופת מעצר אחרת בפיקוח מספר מפקחים .

בימ"ש השלום העביר את בחינת החלופה לשירות המבחן אשר בתסקירו מיום 25.10.11 המליץ לשחרר את המשיב לחלופה המוצעת בישוב איעבלין בבית הדוד סברי.

לאחר שבימ"ש השלום שמע את טענות הצדדים ועיין בתסקיר המעצר השני, החליט לאמץ את המלצת שירות המבחן ולשחרר את המשיב לחלופה המוצעת עם הוספת תנאים מגבילים אחרים.

על החלטה זו מופנה הערר שבפניי.

לדעת ב"כ העוררת יש לקבל את הערר ולעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה, אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ולהבטיח את שלום הציבור ורכושו. עוד טענה, כי בימ"ש השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבות המקרה, המעידות על משיב שפעל במסגרת התארגנות עבריינים, אשר חברה יחדיו לצורך גניבת כלי רכב מישראל והעברתם לשטח הרשות. ציינה כי המשיב הוא אשר הזמין את גניבת הרכבים  והוא אשר  ניהל את הקשר עם הגורם בשטחים לצורך העברת כלי הרכב לשם בתמורה כספית.  בנוסף טענה כי בימ"ש השלום לא נתן משקל לעברו הפלילי של המשיב, הכולל 11 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, ביניהן פריצה לרכב, גניבה מרכב, החזקת רכוש חשוד כגנוב והחזקת כלי פריצה וכן עבירות אלימות חמורות. ציינה כי בגין הרשעותיו הקודמות  ריצה המשיב עונשי מאסר. עוד ציינה כי תלויים ועומדים נגד המשיב שני מאסרים חבי הפעלה אחד למשך שנה והשני למשך 4 חודשים. לטענת ב"כ העוררת אין בחלופה המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב אשר העריכה שירות המבחן בתסקיר הראשון כמסוכנות גבוהה.

מנגד ביקש ב"כ המשיב לדחות את הערר ולהשאיר את החלטת בימ"ש השלום על כנה. לדעתו, החלטת בימ"ש השלום לשחרר את המשיב לחלופה, החלטה נכונה היא והולמת את הנסיבות. לטענתו, בימ"ש השלום שמע את הצדדים, עיין בתסקיר, בחן את המפקחים ומצא שהם ראויים וזאת לאחר שעשה את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של המשיב. הסניגור ציין כי המשיב עצור בתיק זה כבר ארבעה חודשים ומשפטו טרם החל.  עוד ציין כי חלופת המעצר נבחנה ע"י שרות המבחן ונמצאה ראויה. לדעתו, בימ"ש ושירות המבחן התרשמו מהמפקחים. ציין כי ביהמ"ש קבע לא אחת כי עבר פלילי ומאסר על תנאי אינם שוללים שחרור לחלופה. הסנגור הפנה לפסיקה וביקש לא להתערב בהחלטת בימ"ש השלום.

לאחר שעיינתי בהחלטות בימ"ש השלום, בתסקירי שירות המבחן, בכתב האישום, בעברו של המשיב ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר.

אומנם עבירות רכוש אינן נמנות עם קבוצת העבירות, המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996. עם זאת, בימ"ש העליון, כבר קבע כי:

"ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של עבריינים מספר, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור. לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה." (בש"פ 6431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 1998 (להלן: " פרנקל")).

ראוי להפנות גם לדברים שנאמרו בבש"פ 3453/05 אברג'יל נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 19.4.05) שם נקבע כי:

"את העבירות נגד הרכוש אמנם לא מנה המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר  הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים) כעבירות היוצרות 'מסוכנות סטטוטורית', ולכן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ועל התביעה להוכיח את המסוכנות. ואולם, הפסיקה קבעה בי עבירות אלה אינן חסינות ממעצר עד תום ההליכים, ובדין כך. נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות - לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים, והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין מקצוע רחמנא ליצלן". (הדגשה לא במקור - כ.ס.) .